האמת שלי: אני לא מעריץ גדול של תינוקות

צילום: מליסה מקטרנן

אני לא מעריץ גדול של תינוקות. עכשיו אני יודע שזו לא תהיה דעה פופולרית, אבל הנה. האם תינוקות מקסימים, ניסים זעירים שמדיפים ריח של גן עדן? בטח, כמובן שכן. אבל האם אני רוצה אחד שגר בבית שלי? לא במיוחד. זה עשוי להבהיל אותך לדעת שיש לי שני ילדים משלי, שלמעשה היו תינוקות בשלב מסוים, ולא אהבתי את זה. תינוקות עשו אותי עייף (כל כך מאוד מאוד עייף), חרד ומשועמם בו זמנית. כמו שאמרתי, אני פשוט לא מעריץ.

שבועיים לאחר לידת הילד הראשון כתבתי את שתי השאלות הללו ביומני; "מה אם כל זה היה טעות?" ו"מה אם אני אמא איומה? " שבועיים אחרי והייתי מתוסכלת מעצמי על שלא הרגשתי טוב יותר מוקדם, כי לא התאהבתי בקשר על התינוק שלי. בזמנו לא הבנתי שאני פשוט לא חובב תינוקות. דאגתי שבאמת לא נחסכתי מלהיות אמא.

די מהר אחרי שכתבתי את השאלות האלה, הבנתי שאכן אהבתי את התינוק שלי. אבל כמוהו? זה עדיין היה צריך להיקבע. כלומר, בטוח שהוא אובייקטיבי היה התינוק החמוד ביותר אי פעם, וכן הוא בעצם היה גאון, אבל להסתובב איתו 12 שעות ביום ואז עוד כמה שעות בכל לילה היה סוג של גרירה. ואז כדי להחמיר את זה, כמובן, הרגשתי אשמה להחריד על כך שהרגשתי זאת. וזה לא משנה כמה פעמים זקנות קטנות פינו אותי במעבר התוצרת והרצאו אותי על ליהנות מכל דקה, כי בקרוב התינוק שלי יגדל ואני אהיה כל כך עצוב, שפשוט לא יכולתי תעשה את זה. לא יכולתי ליהנות מכל דקה, כי רק ניסיתי ליהנות מכמה דקות, מדי פעם, ביום טוב.

ממש לפני שהבן שלי מלא שנה, הוא התחיל ללכת. אנשים הזהירו אותי במשך חודשים; אוי אל תמהר! ברגע שהוא יעבור לנייד תצטרך לרדוף אחריו לכל מקום! אז תארו לעצמכם את ההפתעה שלי כשגם בני וגם אני היינו מאושרים לאין שיעור כשהתחיל ללכת. הוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה להגיע! כן, הייתי חייב לעקוב אחריו, אבל הוא יכול ללכת! לא הייתי צריך עוד להסתובב כשהוא מחזיק אותו, מצביע על שטויות, בתקווה שבסוף אני אנחש מה הוא רוצה! זה היה מדהים. אהבתי את זה.

בסופו של דבר שכחתי מספיק מתינוקות להיכנס שוב להריון, ו -26 חודשים ושבוע לאחר לידת התינוק הראשון שלי, נולד לי הילד השני. רשומות היומן שלי לאחר שנולדה בתי היו בהחלט אופטימיות יותר מאשר אחרי הבן שלי, אבל אני זוכר אומר לכולם שהייתי מעדיף לבלות זמן עם פעוט על תינוק (אני יודע, עוד שנוי במחלוקת דעה). הנה העניין של פעוטות, הם נוראים כמובן, כך הם קיבלו את הכינוי המקסים הזה, אבל הם גם מצחיקים. והם יכולים (בערך, חלק מהזמן) להגיד לך מה הם רוצים. הם צורחים לך את זה כי נתת להם את הקערה הכחולה כשברור שהם רוצים את האדום? בטוח. אבל עכשיו אתה יודע! אני ממש לא מעריך את משחקי הניחושים של תינוקות. זאת אומרת באמת, מה אתה צריך ?!

אז הנה החדשות הטובות, שמא תשלים את הסיפור הזה מתוך אמונה שאני אמא נוראה ששונאת את ילדיה; ככל שילדי גדלים כך אני אוהב אותם יותר! זה מטורף, אני יודע, אבל זה נכון. כרגע הם בני חמש ושלושה, ואני באמת חופר בזה. הם עדיין זעירים וחמודים להפליא, אבל אני לא מרגיש שאני יכול לשבור אותם רק בניסיון להעלות חולצה ארורה מעל הראש. הם מספרים בדיחות (הם לא הגיוניים בכלל, אבל הם מספרים להם)! הם יכולים לשאוב את הנדנדות, ולהשתמש בעצמם בחדר האמבטיה 75% מהזמן, והם עדיין נותנים לי לנשק ולחבק ולרפק אותם כמעט כמה שאני רוצה. זה ניצחון, תזכה אנשים!

אז מה הטעם שלי בכל זה? אני מניח שזהו דבר ראשון, אל תתנו לאנשים מבוגרים להציק לכם במכולת, ושנית, אל תפחדו מהשלב הבא בחיי ילדיכם. זאת אומרת, האם כדאי לך לוותר על ילדות ילדיך? לא, כנראה שלא (אלא אם כן אתה באמת ממש שונא את החלק הזה, כי החלק הבא עשוי להיות הרבה יותר טוב!). האם כדאי לנסות לספוג את הדקות היקרות שיש לך עם הילדים שלך כשהן קטנות? כמובן! אבל אם הילד שלך נמצא בשלב שאתה ממש לא מעוניין בו, אל תרגיש אשם על כך שאתה לא אוהב כל שנייה. החיים מלאים בעונות, לא? אז אולי הבא יהיה הטוב ביותר עד כה.

באשר לשאלותי, האם יש לי עדיין תשובות? אם אני אמא איומה או לא, רק הזמן יגיד. אני מתאר לעצמי שילדי יסתדרו עם מטפל מתישהו, אז אצטרך לחזור אליך. אבל באשר לתהות האם כל זה היה טעות, אני יכול לענות בביטחון בחיוב.